איך התינוק מרגיש?
לימור רובין | מגזין הורים וילדים
התפתחות הרגשות אצל תינוקות תלויה בהתפתחות המוח. מה משפיע על היכולת לחוות רגשות כמו כעס, אושר וציפייה, וכיצד יכולת זו תורמת להתפתחות?
מה אנחנו באמת יודעים על האופן שבו מתפתחים רגשות אצל תינוקות? נדמה כי בשונה משאר הנושאים הקשורים לעולמם של תינוקות, הנושא הזה זוכה למעט מאוד התייחסות, אולי בשל התחושה שהתפתחות רגשות לא צריכה להיות נושא נלמד מכיוון שהיא מתרחשת מעצמה. ואולם, מחקרים רבים מהשנים האחרונות מוכיחים כי תינוקות ופעוטות שהתפתחותם הרגשית נפגעת מלידה, או מחסך רגשי שנגרם להם אחריה, עלולים לסבול מהפרעות ומקשיים בשלב מאוחר יותר, שחלקם בלתי הפיכים.
הקושי המרכזי בזיהוי קשיים בהתפתחות הרגשית התקינה אצל תינוקות נובע מכך שמדובר בנושא מורכב. כשתינוק מאחר לזחול או ללכת, אנחנו מזהים זאת מיד. גם המודעות להתפתחות האכילה ולהתפתחות השפה גברה בעשור האחרון והורים סופרים את הימים עד למלמול הראשון, ובהמשך לצירוף המילים למשפט הראשון שהפעוט שלהם יגיד, רצוי בזמן. אבל איך נדע האם התינוק שלנו מסוגל להרגיש כעס, תסכול, ציפייה, עצב, אושר עילאי, שובע רגשי, שלמות פנימית? ומה החשיבות של ההתנסות בכל הרגשות האלה להתפתחות התקינה שלו? מסע לתוככי המוח ועולם הרגש של התינוק.
הקשר בין הרגש למוח
"ידוע לנו כיום שהתפתחות רגשית תקינה היא קריטית להתפתחות הכללית של התינוק ולמניעת הפרעות בתקשורת ובהתנהגות", מסבירה מיכל זיו, פסיכולוגית חינוכית מומחית במרכז "אפשרויות" - מרכז אבחון וטיפול בילדים והורים. "באמצעות הרגשות אנחנו נותנים משמעות לחוויה ומעבירים מסרים לגבי צרכים ורצונות. תקשורת בלתי מילולית באמצעות רגשות מאפשרת לנו לתקשר בעזרת הבעות פנים ומחוות גוף, ללא שפה משותפת - כשמדובר בתרבויות שונות, או לפני רכישת השפה - כשמדובר בתינוק מול הוריו".
משפטים כמו "נשבר לי הלב מצער", "התהפכה לי הבטן מפחד" או "לאהוב מכל הלב", מעידים על כך שכולנו גדלנו על הידיעה כי רגשות מגיעים מאיברים שונים בגוף, כשלמעשה המקור העצבי המרכזי האחראי על זיהוי הרגשות ותרגומן לשפת גוף הוא המוח. אלו הם חלקים קטנים ביותר, דמויי שקד, שבשנים האחרונות מושכים חוקרים רבים לנסות ולפענח את מרכזיותם בחיינו.
בכנס הדו שנתי להתפתחות הילד שנערך באחרונה בתל אביב, הציגה פרופ' ורדה גרוס צור, מנהלת היחידה לנוירולוגיה של הילד במרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, מודל שפיתח הפסיכולוג סת' פולק מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון בארצות הברית. מודל מרתק זה מראה כי התפתחות נורמלית של זיהוי הפנים וההבעות שלהן, המתורגמות לזיהוי רגשות והבעת רגשות מתוך חיקוי, תלויה מאוד בטיב הקשר שבין התינוק לאמו. על פי מודל זה, לחסך רגשי של התינוק יש השפעה בדוקה על התפתחות המערכת הלימבית במוחו, וכי זו אחראית על יכולת התינוק ליצירת קשר תקין. המודל מוכיח, למעשה, כי גם תינוק שנולד ללא פגיעה מוחית במערכת הלימבית או בגרעיני השקד במוח, עלול להיפגע במקרה שבו הקשר שלו עם המטפל הקבוע שלו ילווה בחסך רגשי.
"רגשות הם תהליכים מורכבים שבני האדם משתמשים בהם לצורך הערכת הסביבה והתאמת התנהגותם", מסבירה פרופ' גרוס צור ". התפתחות רגשית תלויה בפלסטיות מוחית, כלומר ביכולת של מערכת העצבים המרכזית להתפתח ולהשתנות עקב מנגנוני הבשלה התפתחותיים". לדבריה, כיום מבדילים בין שני מנגנוני הבשלה התפתחותיים: אלה המצפים להתנסות, כגון הציפייה של התינוק לקשר אוהב ומזין מאמו, ואלה התלויים בהתנסות, כלומר תחושות המתפתחות תוך כדי יצירת קשר אנושי.
אמצעי התקשורת הראשון
הרגשות הן בעצם האופן שבו מתבטא מצבו הנפשי של האדם", מציינת פרופ' גרוס צור. "רגש הוא חוש המשקף שינויים המתחוללים בגוף ונקלטים על ידי חלקים ספציפיים של המוח. כשתינוק רואה תמונה מפחידה, למשל, נעשה גירוי רגשי ומועבר מידע מאיבר המחוש כמו העיניים לאזור מסוים במוח שמבצע פענוח. אנחנו יודעים, למשל, כי מספרם של תאי העצב במוח האחראים על הפענוח הזה נקבע בחודש השישי להתפתחות המוח של העובר, ומאז לא מתפתחים יותר תאים חדשים".
אולם על אף שתאי העצב במוח האחראים על רגשות מתפתחים עד החודש השישי להיריון, פרופ' גרוס צור מדגישה כי ההתפתחות הרגשית תלויה במידה רבה גם בהתנסויות שהתינוק חווה על ידי גירויים. "ההתפתחות שתלויה בהתנסות נמשכת כל החיים", היא אומרת, "אולם אם אין קשר עין עם התינוק ולא נוצרת תקשורת שבאמצעותה הוא לומד להרגיש רגשות בסיסיים כמו אהבה, הנאה, צחוק ועוד מגוון תחושות, הרי שלא ייעשה גירוי והאזורים במוח לא יתפתחו באופן מלא. הבעות הפנים של ההורים הן קריטיות להתפתחות הרגשית, ולא לחינם הורים הם שחקנים דרמטיים מול התינוקות שלהם. האינסטינקט של ההורה מנחה אותו לחייך חיוכים רחבים יותר או להביט ממושכות בעיני התינוק".
זיו מציינת כי הרגשות הבסיסיים ביותר משותפים לכל בני האדם וכי הם אינם תלויי תרבות: "הרגש נלווה לכל מחשבה או אסוציאציה שלנו, גם אם איננו מודעים לכך. כיום מקובלת ההנחה כי ישנם רגשות בסיסיים כמו שמחה, צער, כעס, פחד, הפתעה וגועל, ויש יסוד מחקרי לכך שהבעות פנים הן גנטיות ואוניברסליות. תינוקות מציגים תבניות פנים תואמות למבוגרים, אך הבעות רגשיות שונות מופיעות בגילאים שונים לאורך ההתפתחות: ראשון יגיע החיוך בסביבות גיל שישה שבועות, פחד יופיע בגיל ארבעה חודשים וכעס בגיל שבעה חודשים".
זיו מסבירה כי התינוק לומד על רגשות דרך המגוון שמספקת לו הסביבה. "הבעות פנים ותנועות גוף הן אמצעי התקשורת הראשון בין היילוד לאמו. בגיל ארבעה חודשים, תינוק כבר יכול להבחין בין רגשות שונים: לזהות שמחה וכעס ולהביע רגשות חיוביים, כמו חיוך וצחוק, או רגשות שליליים, כמו פחד. בגיל שנתיים, פעוטות יודעים להפריד בין הרגשה לבין הצגה ולשלוט בהבעות הפנים. כך לדוגמה, הם עשויים לחייך גם כשהם חשים אי נוחות".
השפעה על הוויסות העצמי
זיו אומרת כי היכולת בוויסות עצמי, אם באכילה, בשינה, או בפעילות אקטיבית, קשורה אף היא בהתפתחות רגשית תקינה. במילים אחרות, גם לרגשות דרוש מנגנון ויסות תקין. "תהליך של ויסות רגשי לא נדרש רק לצורך הרגעה - למשל הרגעה וחיבוק הילד כאשר הוא בוכה, אלא גם לצורך עוררות רגשית כמו שמחה כשקורה משהו משמח או כשמישהו מוכר מופיע". לדברי זיו, בראשית דרכו, התינוק תלוי במבוגר שיעשה עבורו את הוויסות: "תפקיד ההורה בכל שלב הוא להתאים לתינוק את מה שהוא צריך. למשל, בשלב הראשון כשתינוק בוכה ההורה מרגיע אותו, מנדנד, מרים אותו ונותן לו מוצץ, על מנת לסייע לו לווסת את הרגשות שלו. כשמגיע השלב של התפתחות השפה, ההורים עוזרים לילד לתקשר רגשות באמצעות מילים, וכך בהדרגה האחריות על הוויסות עוברת מההורה לילד".
באופן דומה, בשלב הראשון אנחנו נוהגים להרדים את התינוק באמצעות האכלה והרגעה, אך בשלב מאוחר יותר נשאף לכך שהוא ילמד להרדים את עצמו לבד. לדברי זיו, אצל תינוקות המסתייעים בעזרה חיצונית כמו מוצץ, שמיכה או דובי, "אובייקט המעבר" הזה מסייע להם לעבור מוויסות באמצעים חיצוניים לפיתוח יכולות פנימיות להרגעה.
כדי לסייע לילדים לווסת כראוי את הרגשות שלהם, אנחנו מעוניינים לעזור להם לפתח את מה שנקרא "הטון הרגשי", כלומר עצם ההבחנה בין רגשות שונים. "כך למשל, אנחנו מצפים שהפעוט יידע להבחין בין 'עכשיו אני כועס' לבין 'עכשיו אני מאוכזב', ולאחר מכן לדעת לווסת את העוצמה. ישנם ילדים שמתרגמים כל רגש שלילי לכעס, ולהם נרצה לעזור לווסת את העוצמה של התגובה, כדי שתהיה תואמת למקרה. גם תגובה לכאב צריכה להיות מותאמת, שכן לא דומה שריטה באצבע לשבר ברגל".
זיו מציינת כי יכולת הרגעה עצמית לצד ויסות של הרגשות הם תהליכים התפתחותיים שבמהלכם הילד לומד להגיד מה הוא מרגיש, ולהגיד לעצמו: "זה יעבור", "זה לא נעים, אבל אני אשטוף את זה", או לבוא להורה שלו ולבקש חיבוק ונשיקה. לדבריה, ילד עם יכולת ויסות והרגעה עצמית תקינים יוכל גם לפתח את האמונה שלו בעצמו וירגיש שיש לו את המשאבים הפנימיים הדרושים להסתדר בעולם.
אולם ממש כמו בכל תחום התפתחותי, גם בתחום הזה ישנם ילדים שההתפתחות הרגשית אצלם מתעכבת או שהם אינם יודעים להבחין בסימנים בלתי מילוליים. במקרים כאלה, זיו סבורה כי יש ללמוד את הרגשות כאילו מדובר בשפה זרה. "אנחנו מראים לילד פרצוף כועס ומלמדים אותו מהם תווי הפנים ואיך ניתן לזהות הבעה של כעס", היא מסבירה.
השפעה על התפקוד החברתי
להתפתחות הרגשות יש כמובן השלכות ברורות על התפקוד החברתי של הילד. ואכן, חוקרים מכל העולם מנסים ללמוד על הקשר הקיים בין המוח שלנו לבין קשיים בהתפתחות הרגשית המובילים לקושי בתפקוד החברתי. חוקר בשם רלף אדולפס, שניסה יחד עם עמיתיו לבדוק את השפעת המוח על התפקוד החברתי, מצא כי בני אדם שנפגעו אצלם החלקים האחראים במוח על פענוח רגשות שליליים כמו פחד, לא ידעו לקשר פנים שמעוררות רתיעה לתחושת סכנה. המחקר מלמד כי במוח ישנו "קטלוג פנימי", וכי פגיעה בהתפתחותו משפיעה על היכולת לזהות רגשות ולהבין תקשורת בלתי מילולית, החיונית כל כך לתפקוד החברתי.
במחקר דומה שנערך באוניברסיטת וויסקונסין בארצות הברית גילה פרופסור לפסיכיאטריה, נד קאלין, כי גם פגיעה באזורים החזיתיים של המוח, האחראים על המודעות, יכולה להיות קריטית בוויסות רגשות ובהנחיית התנהגות תלוית רגשות. מחקר אחר שנערך אף הוא באותה אוניברסיטה מצא כי המרכז שאחראי על "תחושות שמחות" במוחם של בודהיסטים, פעיל יותר מהממוצע. במחקר אחר על בודהיסטים גילו מדענים כי המרכז האחראי על ייצור תחושות כמו פחד וכעס פעיל פחות במוחם של אלה. "כעת אנחנו יכולים לשער, במידה מסוימת של ביטחון, שמאחורי הפרצופים השמחים של בודהיסטים עומדים באמת אנשים שמחים", כתב הפרופ' לפילוסופיה אוון פלנגן, בהתייחסו לתוצאות המחקרים שפורסמו בכתב העת "New Scientist".
ממצאים אלה חיזקו אצל החוקרים את ההשערה שבני האדם מרגישים מהמוח. לכן, סביר יותר להניח כי דרך החיים של הבודהיסטים היא שגרמה לשינויים מותאמים במוח ולא כי הם נולדו עם "גן של אושר". מלבד מסקנות המחקרים הללו על תחומים כמו טיפול בדיכאון, הם מצביעים גם על החשיבות שיש להתפתחות תקינה של החלקים במוח האחראים על הרגשות אצל תינוקות וילדים.
בחלק השני: על קושי בזיהוי ובהתמודדות עם רגשות ועל תפקידם של ההורים בהתפתחות הרגשית של הילד.