איך התינוק מרגיש? חלק ב'

 

לימור רובין | מגזין הורים וילדים

​

קושי בזיהוי ובהתמודדות עם רגשות 

כאמור, התפתחות הרגשות אצל תינוקות תלויה בהתפתחות המוח של העובר ובהתנסויות של האדם, בייחוד בשנים הראשונות לחייו. "במקרים שבהם ישנה פגיעה מוחית באזורים של המערכת הלימבית או גרעיני השקד, עלול להיווצר מצב שבו רגש מסוים אחד אינו מזוהה", מסבירה פרופ' גרוס צור. לדבריה, ישנם מקרים של פגיעה בתחושת הגועל, למשל, שבהם מלמדים את האדם באופן מלאכותי מהו גועל כדי ליצור הקשרים עוקפים במוח ולהתגבר על הפגיעה. "כך לדוגמה, מראים תמונה של צלחת מלאה בחרקים ומלמדים שזה מגעיל. כתוצאה מכך הילד לומד שחרקים זה מגעיל ומכליל לסיטואציות נוספות".

יעל היא אמא של נעמה בת השש, שנולדה עם מחלה גנטית בשם "אורבך-ויאט". מחלתה מתאפיינת בעיקר בהצטברות של משקעים מיוחדים בעור ובריריות של דרכי הנשימה והעיכול, וכן בפגיעות במערכת העצבים המרכזית, ובעיקר בגרעיני השקד במוח. "נעמה לא מזהה רגשות של חשש או דחייה, שכולנו חשים במקרים של הבעות פנים מפחידות או מראה מרתיע של אנשים", מסבירה יעל. "גרעיני השקד של נעמה הרוסים לחלוטין, והיא מתנהגת בתמימות וחוסר חשדנות שפוגעים ביכולת שלה להגן על עצמה בחברת אנשים".

גורם נוסף לקושי חברתי הוא פגיעה ביכולת הוויסות הרגשי, המתבטאת בעיקר בקושי להסתגל לשינויים, היצמדות לשִגרה, וקושי בוויסות של תגובות לפחדים הגורמים לחרדות. לימור היא אמא של דן בן הארבע, הסובל מקושי בוויסות רגשי: "כשדן מרגיש תחושות כמו בלבול ופחד, הוא לא בוכה ורץ לאמא כדי להרגיע את עצמו כמו שאר הילדים, אלא חווה קושי להבין מה קורה לו ומתחיל להסתובב סביב עצמו במעגלים ולדקלם את אותו דקלום. כך הוא מנסה להרגיע את עצמו כשהרגשות מציפים אותו. מעגל או נדנוד מזכיר מאוד תינוק שצריך תנועות חזרתיות, אבל אצל ילד בן ארבע זה כבר לא מתאים", היא אומרת.

​

לגיטימציה למגוון רגשות 

זיו מציינת כי על אף שבמקרים הללו להורים אין חלק בפגיעה שנוצרה בהתפתחות הרגשית, עליהם למלא תפקיד מרכזי בטיפול. "הפסיכולוג ויניקוט טען כי כאשר התינוק תלוי בהוריו תלות מוחלטת, תפקיד ההורים הוא להיות לגמרי מותאמים לרצונותיו, אולם עם הזמן נרצה שהילד יידע לסמן לאמא שלו שהוא רעב. לכן, אמא שמוכנה עם הבקבוק לפני שהפעוט שלה מבקש לאכול, מונעת ממנו לפתח את הצורך בתקשורת. כהורים אנחנו צריכים ללמד את הילד לתקשר איתנו, כלומר לסמן לנו וללמוד לתקשר עם העולם באופן מילולי ובלתי מילולי. גם בעניין הוויסות העצמי, עלינו לבדוק עם עצמנו איך אנחנו נוהגים כהורים: האם אנחנו שומרים על פרופורציות ברגשות שלנו?", היא מסבירה.

בהקשר הזה זיו אומרת שהורים שלא כועסים אף פעם, למשל, מעבירים לילד את המסר שאסור לחוות כעס. כמו כן, הורים שלא נותנים לגיטימציה לרגשות שליליים, כמו קנאה, פוגעים ביכולת של הילד לחוש מגוון של רגשות. "אז מה צריך לעשות?", היא שואלת ועונה: "לתת לילד לגיטימציה לרגשותיו, כי לכל רגש יש תפקיד, אך גם לתת לו כלים להתמודד איתם. חשוב שלא ניבהל מהצפה רגשית של הילד, אלא נסייע לו לתרגם את החוויה הרגשית בכך שניתן לה משמעות מילולית בתוך הקשר".

כאמור, לא רק פגיעה מוחית, אלא גם חסך רגשי ישפיע לרעה על התפקוד המוחי. לדברי פרופ' גרוס צור, ההתנסות הרגשית חשובה עד כדי כך שחסך רגשי עלול לגרום לנזק קבוע במוח. "המערכת הלימבית הרגשית זקוקה לגירוי חברתי, רגשי, תפישתי וקוגניטיבי בעיקר במחצית השנה השנייה לחיים. בקליפת המוח שלנו יש מודעות, ואנחנו יכולים לאבד תכונות באופן סלקטיבי בשל חסך בגירויים. אצל ילדים, הבעות פנים ניטרליות, לדוגמה, הן צפי רע".

 

התעללות ורגישות לכעס לצורך הדיון, אחזור שוב לסת' פולק - דמות מפתח בחקר התפתחות הרגשות אצל תינוקות וילדים. מחקר שנערך בראשותו והתפרסם בכתב העת "Sciences The National Academy of Proceedings of" בחן איך ילדים מזהים הבעות פנים כמשקפות שמחה, עצב, כעס או פחד, בהתבסס על חוויה רגשית אישית של התעללות גופנית.

המחקר נערך על ילדים שעברו התעללות, והוא מאפשר לזהות דרכים חדשות שיסייעו בטיפול יעיל יותר בבעיות ההתנהגות שנוצרות אצל ילדים אלה. לצורך המחקר, פולק זימן ילדים שעברו התעללות לצד ילדים שלא עברו התעללות בגילאים 8-10, למעבדת חקר רגשות ילדים. שם הם שיחקו במשחקי מחשב שהציגו תמונות שעברו עיבוד דיגיטלי משמחה לפחד, משמחה לעצב, מכעס לפחד או מכעס לעצב. חלק מהפרצופים הראו רגש יחיד, אולם רובם הראו שילוב של שני רגשות.

פולק ועמיתיו מצאו הבדלים באופן שבו חילקו שתי הקבוצות השונות את הבעות הפנים: שתי הקבוצות אמנם הגיבו לרוב באופן דומה להבעות שהראו בעיקר שמחה, עצב או פחד, אולם קבוצת הילדים שעברו התעללות זיהו את מרבית הפרצופים הללו כ"כועסים", ולאו דווקא כעצובים או כמפוחדים. גם כאשר הבעת הפנים הייתה מורכבת מ-60 אחוזים פחד ו-40 אחוזים כעס, הילדים שעברו התעללות זיהו רק את הרגש השני.

"אין הבדלים לגבי הדרך שבה ילדים מזהים תמונות של פנים,  אלא בדרך שבה הם משייכים את הפנים האלה" (לרגש מסוים, ל.ר.). הילדים שעברו התעללות היו רגישים יותר לכעס", אומר פולק בראיון שנערך עמו בעיתון "ניו-יורק טיימס". עוד הוא מציין שם כי החוויה יכולה להסית את הדרך שבה מותח האדם את הגבולות לגבי רגש מסוים - רעיון הסותר את הטענה הפופולארית לפיה גבולות של רגשות הם פנימיים.

ולמה הכוונה? פולק מסביר שהתהליך העצבי שבו המוח משתמש כדי לזהות ולשייך רגשות עשוי להיות פנימי, אך למעשה מרבית בני האדם מזהים ומבינים הבעות של רגשות על פי ניסיונם. הממצאים האחרונים שלו מאששים תוצאות של מחקרים קודמים, שמראים כי אצל ילדים שעברו התעללות נצפתה יותר פעילות חשמלית במוח בהשוואה לילדים שלא חוו התעללות, בזמן שהוצגו בפניהם פרצופים כועסים (בניגוד להבעות פנים אחרות).

"יתכן כי זו הסיבה לכך שילדים שעברו התעללות פיזית מפתחים קטגוריה רחבה יותר של כעס,  שכן היכולת שלהם לזהות כעס אצל המבוגר הופכת אצלם לכלי הסתגלותי", הוא מסביר.

​

זיהוי מוטעה של כעס 

אולם, בעוד שרגישות זו עשויה להגן עליהם בסביבה המאיימת עליהם, היא עלולה להקשות מאוד בסביבה אחרת. כך למשל, ילד שעבר התעללות עלול לבצע פרשנות יתר לרמזים חברתיים באופן כזה שזריקת כדור מקרית במהלך ההפסקה, לדוגמא, תתפרש אצלו כעוינת. כתוצאה מכך, הילד עלול להגן על עצמו על ידי התפרצות, קריאה בשמות גנאי או בהפגנת התנהגויות אחרות שאינן מקובלות.

על ידי זיהוי הרגישות של הילד למבעים של כעס, פולק סבור כי פסיכולוגים יוכלו לעזור לילדים שעברו התעללות - רגשית או פיזית - להגיב בצורה טובה יותר. "פיתוח רגישות לרגשותיהם של אחרים הוא דרך להסתגל לסביבה המסוכנת בביתו של ילד שחווה התעללות", אומר ד"ר פולק, ומוסיף כי במצב כזה "מוחותיהם של הילדים הללו עושים בדיוק מה שרצוי וטוב שיעשו".

אולם כאשר ילד כזה עובר לסביבה אחרת, שבה האנשים סביבו מתנהגים באופן רציונאלי, מערכות התפישה שלו אינן מצליחות להתאים את עצמן. תחת זאת, אומר פולק, הם עשויים לראות כעס במקום שאין כעס, או להשקיע זמן רב כל כך בחיפוש אחרי סימנים לזעם שעומד להתפרץ, עד שהם מחמיצים רמזים חברתיים חשובים אחרים. "ייתכן שזו הסיבה לכך שהילדים הללו מפתחים בסופו של דבר קשיים בתקשורת בין-אישית", הוסיף בראיון עמו.

 

גנטיקה, התפתחות וניסיון חיים 

מחקר מרתק אחר שנערך אף הוא על ידי החוקר האמריקאי אדולפס, בדק את השפעת הפגיעה המוחית במוקדים של פענוח רגשות אצל הורים אוטיסטים, באמצעות מבחנים פסיכולוגיים ל-42 הורים של ילדים אוטיסטיים. תוצאות המחקר הראו כי חלק מההורים לילדים אוטיסטיים מפרשים הבעות פנים באופן דומה מאוד לאופן שבו אוטיסטים מפרשים אותן, על אף שלא ניתן לסווגם כאוטיסטים. מחקר זה נחשב כמהפכני, מכיוון שהוא תומך בהשערה כי לאוטיזם יש בסיס גנטי, ומכאן שהוא עשוי לסייע לאתר את הגנים האחראים לכמה מהמאפיינים ההתנהגותיים הקשורים אליו.

 

ניתן לסכם את הדברים ולומר כי בשנים הקרובות צפויים להיערך מחקרים רבים נוספים בתחום התפתחות הרגשות אצל האדם, ובפרט אצל תינוקות, אך כבר היום ידוע שככל הנראה מדובר בשלושה גורמים מרכזיים המשפיעים על הרגשות שלנו, ולעיתים גם בשילוב ביניהם: גנטיקה, התפתחות המוח, ניסיון חיים. כל אחד מהם משפיע במידה כזו או אחרת על ההתפתחות הרגשית אצל בני אדם, כאשר בתקופת העוברות ובשנתיים הראשונות לחיים ההשפעה ניכרת במיוחד.

לפיכך, כמו בכל תחום התפתחותי אחר, גם כאן עלינו כהורים מוטל תפקיד משמעותי וחשוב, ועלינו לזכור שלמרות שכהורים אנו עסוקים רבות בשמירה על שלמותו הפיזית ועל בריאות התינוק שלנו - מחובתנו לשאת באחריות גם על שלמותו הרגשית. בחיים המודרניים והמורכבים שלנו, המוצפים בגירויים מכל הסוגים, זו אחת המשימות ההוריות החשובות ביותר.