למה לי לקחת ללב?
פורסם במגזין, "להיות הורים", סיגל קפלן ינואר 2009
כולנו רוצים לגדל ילדים חושבים, בעלי דעה עצמאית ויכולת שיפוט מאוזנת, אבל כשחצי הביקורת שלהם מופנית כלפינו, אנחנו ממהרים להיעלב. וכאן הטעות.
"את לא עושה שניצל טעים", הטיח בי פרי בטני, בעיצומה של ארוחת צהריים. אושרת, אמא של ניר, עושה הרבה יותר טעים ממך". בלעתי את הרוק ותכננתי את צעדי קדימה. לא לזה התכוונתי כשחינכתי אותו לכנות. אבל מתברר שלכל דבר, טוב ככל שיהיה, יש תופעות לוואי משלו.
"אבל בן-בן, אתה אוהב את השניצל שלי", הגבתי לביקורת בנימה חיובית.
"לא", הוא חרץ חד משמעית. "תשאלי את אושרת איך היא עושה את השניצל שלה", והדף את הצלחת מעליו.
"טוב, רוצה פירה?", ניסיתי לראות ברכה בעמלי.
"לא. הוא מגעיל", המשיך הסורר הצעיר.
"בן, אם לא טעים לך זה דבר אחד, אבל אל תדבר ככה", הסבלנות שלי התחילה להתקצר.
"מה את רוצה? את לא עושה אוכל טעים", הוא טען טיעון של טעם.
"טוב", השתלטה לה תחושת עלבון על האגו, "קום! אל תאכל". מה את כועסת?", פתח הקטן עיניים גדולות ותמימות, "מה, אני אשם? תתקשרי לאושרת".
"אושרת, אושרת, אושרת! לך תגור אצל אושרת, טוב?"
"אוף איזה מעצבנת!", סינן מבעד לשיני החלב בעודו נוטש את הזירה.
"מה אמרת?!", שאלתי במבט יוקד.
"מה...", נבהל הקטן, "לא אמרתי כלום".
בעודו מבקש את נפשו, פצחתי במונולוג קורע לב מרשימת המונולוגים הפולניים שלי: "אני מכינה לכם כל יום אוכל טרי, שיהיה לכם מה לאכול בצהריים. כמה אמהות עומדות בצהריים ומבשלות לילדים שלהם במקום להשאיר להם אוכל במיקרו?! אתם לא יודעים להעריך כלום! כלום! חבל שאני טורחת בכלל. אתה יודע מה? אני יותר לא מכינה לכם צהריים, ככה תרגישו קצת מה זה כשחוזרים הביתה ואמא לא נמצאת, התרגלתם לטוב. גמרנו עם צהריים, זהו!".
נכון, הם קטנים ואנחנו הבוגרים, הם האמוציונליים ואנחנו הרציונליים, הם עדיין לומדים ואנחנו מהווים מודל לחיקוי, אבל הם מעליבים אותנו - לא ניעלב? כן, גם אנחנו, מטר שבעים וקצת, עלולים להיעלב, כשעומד מולנו אדם דעתן בגובה מטר וממטיר אמירות מתריסות. למרות ואולי דווקא בגלל שמדובר ב"איש שלנו", שאנחנו יצרנו ואמור להיות בגדול בעדנו.
נעלבתי? אני אתקוף בחזרה
עלבון הוא איום על ההערכה העצמית שלנו, מסבירה ד"ר קלודי טל, פסיכולוגית התפתחותית, ראש החוג והתוכנית לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך. "הרגשת העלבון מבטאה את העובדה שהדברים שנאמרו ונו הצליחו להבקיע ולערער משהו בתפיסה העצמית שלנו, אחרת לא היינו נעלבים. הסיבה שאנחנו נעלבים היא כי אנחנו אוהבים להעריך את עצמנו באופן חיובי. אם משהו בא מבחוץ ומאיים על כך, אנחנו נעלבים. אלא שאנחנו לא מודעים לכך, ואחת הדרכים להתמודד היא לתקוף חזרה. כלומר, במקום להתמודד עם הפגיעות שלי בעיני עצמי, אני מעבירה אותה לאחר".
אבל באותה נשימה מסכימה ד"ר טל שכשתחושת העלבון מגיעה מכיוון הילד הפרטי שלנו, אנחנו נעלבים יותר. ועקרונית, אנחנו נעלבים הרבה יותר מאנשים שחשובים לנו: כשהדברים נאמרים על ידי אנשים בלתי משמעותיים בעינינו, פחות אכפת לנו. וכנאמנים לחוק הג'ונגל הראשון - גם הם בדיוק כמונו, מיומנים בזיהוי נקודות תורפה אצל מישהו אחר ומסוגלים לכוון חצים מדויקים לשם.
מבחינת תגובתנו האינסטינקטיבית, הראשונית (וגם השנייה), אנחנו לא נוטים לעצור לרגע ולתת לעצמנו דין וחשבון על תחושותינו ולהבין למה נעלבנו, וחבל. חשוב שנהיה מודעים לרגשות שלנו. להיעלב זה אנושי ואוניברסלי, אבל אפשר לתעל את התחושה הזו למקומות אחרים אם נשאל את עצמנו למה נעלבנו ואיפה זה פגע בנו.
גם מיכל זיו, פסיכולוגית חינוכית במרכז "אפשרויות" סבורה שההורים הם גם בני אדם, וכמו כולם רוצים לזכות בהערכה על תפקודם. אבל מה לעשות שבחוזה ההעסקה לא סוכם שמדי יום נקבל טפיחה על האגו. משימת ההורות היא לא הדדית. אחרי הכל, תפקידנו להכיל את הילד, ולא שילד בן שמונה יכיל אותנו.
"העניין הוא שאנחנו ממהרים לשפוט את האמירה של הילד, ולא תמיד יודעים להבחין בין חוצפה לבין מתן פידבק. לעתים נדרש גבול ברור, כמו לומר 'ככה לא מדברים להורים", מסבירה זיו. לעתים זו הזדמנות ללמד את הילדים תקשורת בונה. הגבולות בחלקם ברורים ואוניברסליים, ובחלקם מוגדרים על ידי נורמות המקובלות במשפחה.
כולנו הרי רוצים לגדל ילדים חושבים, בעלי עמדה, דעה ויכולת שיפוט אמיתית ולפתח אצלם את חוש הביקורת, אבל כשהיא מופנית אלינו, אנחנו חשים עלבון. ואולי זה המקום להזכיר שגם אנחנו מספקים להם פידבקים משלנו ורוצים שידעו לקבל ולשמוע מבלי להיעלב. אמירות כמו: "החולצה לא מתאימה למכנסיים" או "אתה לא יכול לצאת מהבית כי אתה מלוכלך". לכן חשוב מאד להוות מודל עבורם לאופן שבו נותנים פידבק ומקבלים פידבק, וללמד אותם איך אפשר להפוך גם קונפליקט לתקשורת שאפשר לצמוח ממנה.
הבוגר האחראי
אין הרבה הורים שלא יצבוט להם הלב כאשר הקטנצ'יק שלהם מתריס כנגדם: "אני הולך לחפש לי אמא אחרת". נעלבים וכעוסים אתם עונים לו: "תלך, גם אני לא רוצה להיות אמא/אבא שלך". כן, לקחתם את זה אישית. או כפי שמיכל זיו מתארת, הגבתם כמו שמגיב ילד בן ארבע אל חברו בן הארבע. "אם נבין שלעתים הילד אומר דבר אחד, והמשימה שלנו היא להקשיב מעבר למילים ולשמוע מה הוא בעצם מתכוון לומר לנו, הדבר יקל עלינו. אולי הוא כועס, נפגע מחבר, היה לו יום קשה בגן. המשימה הקשה שלנו היא להיות הבוגר מבין השניים, ולומר לו, למשל: 'אני תמיד אוהב אותך, לאן שתלך אני אחריך. אני לא מחליפה אותך בשום ילד אחר'. לפעמים די בכך ולפעמים ניתן גם לנסות בשלב הבא לברר מה הוא בעצם מרגיש, לדבר בשפה של רגשות, לברר מה גורם לו להרגיש ככה ובמה אנחנו יכולים לסייע לו על מנת לשפר את הרגשתו", מציעה זיו.
"כשאנחנו נעלבים אנחנו הופכים את עצמנו לקורבן, ואז על הילד לרצות אותנו כמו אותה אמא פולנייה וטובה שמתקשה לקבל ביקורת, הופכת את הכל לאישי ומביאה את האחר להתנצל בפניה על כך שהעז לומר מה הוא מרגיש. דפוס זה לא נותן לילד כלים טובים להתמודדות בחיים".
"גם אם הוא אומר משהו בוטה ותוקפני, שנאמר כדי להכעיס, כדאי להציב לו גבול ברור: 'ככה לא מדברים' או 'זה לא נעים לי שאתה מתבטא ככה', 'אשמח לשמוע מה שיש לך להגיד, אבל אפשר בצורה אחרת'. מה שחשוב בסופו של דבר זה הדיאלוג. החוכמה היא לא להמנע מקונפליקטים, אלא לדעת כיצד לנהל אותם. אנחנו הרי לא רוצים לסתום את הפה לילד, אנחנו רוצים שהוא ישמיע".
זה לא נגדך - זה בעדו
עכשיו, כשלמדנו שלא הכל אישי, אפשר להתחיל להתכונן לגיל ההתבגרות. אז מקבלים אותם ביקורתיים, לא מתפשרים, והכל שחור או לבן לא רק כלפיכם, גם כלפי עצמם. "אחת הטעויות היא שחושבים שבגיל ההתבגרות ההורים לא חשובים לילדים", אומרת ד"ר טל. "כשבעצם הקשר עם ההורים הוא אחד מגורמי החוסן. החבטות שההורים חוטפים הן בלתי נמנעות, ומיועדות לגיבוש וחקירה פעילה של הזהות".
גם זיו מציעה שלא נתחיל להתחבט בשאלה "למה הוא כבר לא אוהב אותי" או "לא משתף אותי", בכל פעם שהוא טורק את דלת חדרו ושם שלט "אין כניסה".
אז איך כדאי להגיב?
זיו: "כדאי מאד ברגעים שכאלה לזכור את המשפט 'זה לא נגדנו - זה בעדו'. זה שלב ייחודי בחייו, שבו הוא זקוק לפרטיות ועצמאות, ובונה את הנפרדות שלו. נכון, אנחנו משקיעים באנשים שיקרים לנו יותר מכל, מתאמצים בשבילם תמיד, וכשהם פוגעים בנו זה יותר פוגע מכל אדם אחר. אבל אולי יקל עלינו אם נזכור שהם מרשים לעצמם יותר בגלל שאנחנו המקום הבטוח. זו הדרך לכעוס על המורה מהבוקר, על מבחן לא מוצלח, על חבר שהרגיז. הילדים מחזיקים בבטן ומוציאים עלינו.
"התקשורת עם ההורים היא סוג של מעבדה, שבה נערכים הניסויים של החיים. במסגרת היחסים הללו מצטיידים הילדים בכלים שאותם יוכלו לקחת להמשך הדרך. זה המקום ליצור את אותו דיאלוג של 'מה אתה בעצם רוצה להגיד לי, אולי אתה כועס עלי בגלל משהו אחר', מתוך ידיעה שאחרי שהקיטור יצא, העשן יתפזר ואתם תהיו שם לצידם. הורה שנעלב הוא הורה שאחרי שהעשן מתפזר-נעלם ומחכה שיבואו להתנצל בפניו".
"דרך נוספת וחשובה לא פחות להתמודד עם עלבון היא לאזן בינו לבין מתן מחמאה ופירגון".
כשילד גדל בבית באווירה שבה אבא מחמיא לאמא, אח משבח את אחיו - הוא גם לומד לפרגן. כשילד גדל באווירה של ביקורת, הוא לומד להיות ביקורתי. במקרים שבהם הילד נוטה להעליב ולפגוע באחרים כדרך לתקשר עמם, רצוי לפנות לקבלת ייעוץ והדרכה על מנת להרחיב את כלי התקשורת שלו".
ולסיום, דוגמה מחיי היומיום שמספקת זיו: "כשאנחנו מתקשרים לגוף נותן שרות ואומרים לו 'אני לא מרוצה מהשירות שלכם' - תמיד כדאי לחשוב מה היינו רוצים לשמוע מהאדם שמעבר לקו. האם זה משפט נוסח: 'גם אתה לקוח נוראי, לך חפש לך בנק אחר?' או לחילופין 'חשוב לי שתגיד מה אתה חושב, אני רוצה שתהיה מרוצה'. גם אנחנו, בדרך זו או אחרת, נותני שירות לילדים שלנו".